החלטה בתיק מ"ח 980/11

           לפניי בקשה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). המבקש הורשע בעבירות של מעשה מגונה בבתו הקטינה והושתו עליו 8 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ופיצוי כספי.

השתלשלות ההליכים

1.        בכתב האישום שהוגש נגד המבקש נטען כי במהלך השנים 1996-1995 ביצע המבקש בבתו הקטינה (להלן: המתלוננת), ילידת 1987, מעשים מגונים בתדירות יומיומית. לפי התיאור בכתב האישום, עם שובה של המתלוננת הביתה מבית הספר נהג המבקש לקרוא למתלוננת לשכב לצידו על הספה. כשהמתלוננת הייתה מסרבת, היה המבקש מפציר בה עד שהייתה נעתרת לו ונשכבת על הספה כשגבה אליו. בשלב זה נהג המבקש להפשיל את מכנסיו ולחכך את איבר מינו בישבנה או בין רגליה של המתלוננת, עד שבא על סיפוקו. עוד נטען בכתב האישום כי במהלך התקופה האמורה במועד שאינו ידוע במדויק, נכנס המבקש לחדרה של המתלוננת בשעות הלילה, בעת שהמתלוננת ישנה במיטתה, ונגע בחזה שלה מתחת לבגדיה ובאיבר מינה בתוך תחתוניה. כתוצאה ממעשים אלה התעוררה המתלוננת, והמבקש חדל ממעשיו ועזב את החדר.

           יצוין כי ההליכים בתיק זה התנהלו בצל פרשה קודמת אשר נחקרה על ידי המשטרה בשנת 2002. במרכז הפרשה הקודמת עמדו תלונות שהוגשו בזמנו נגד המבקש ובהן נטען כי הוא ביצע מעשים מיניים באחיה הקטן של המתלוננת ובחברתה הקטינה של המתלוננת (להלן: התיק הקודם). במסגרת חקירת המשטרה מסרה המתלוננת עדות ובה סיפרה, בין היתר, כי המבקש ביצע בה מעשים מגונים כאשר הייתה בת שמונה או תשע. התיק הקודם נסגר על ידי הפרקליטות מחוסר ראיות מספיקות.

2.        ביום 6.4.08 הרשיע בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטים ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב וי' שנלר) את המבקש בביצוע מעשים מגונים בבתו, עבירה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) ובצירוף סעיף 351(ג)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לאורך המשפט, ואף היום, מכחיש המבקש את המעשים שיוחסו לו וטוען כי מקור תלונתה של המתלוננת הוא בעלילת שווא שנרקחה על ידי גרושתו, אם המתלוננת (להלן: האם או הגרושה). המבקש גורס כי התלונה אשר עומדת במרכזו של תיק זה וכן התלונות שהובילו לפתיחתו של התיק הקודם הן חלק מניסיונות הנקמה של גרושתו (להלן: תזת הנקמה).

           בית המשפט המחוזי קבע כי גרסתה של המתלוננת היא אמינה ועקבית. בית המשפט אף מצא חיזוקים לגרסת המתלוננת בעדויותיהן של ד"ר יפעת כהן, פסיכיאטרית ילדים ונוער, וגב' יפעת רשף, עובדת סוציאלית קלינית, אשר שתיהן טיפלו במתלוננת. ד"ר כהן וגב' רשף העידו כי במהלך הטיפול שעברה המתלוננת נמצאו אצלה תסמינים רבים אשר מאפיינים טראומה מינית קשה בילדות, כגון: רתיעה מאינטימיות מינית, התנתקות תודעתית, הפרעות אכילה ואף ניסיונות אובדניים.

           בית המשפט המחוזי דחה את תזת הנקמה שהעלה המבקש וקבע כי אין בה כדי לעורר ספק סביר ביחס לגרסת המתלוננת. הנימוק העיקרי של בית המשפט היה כי גם אם מייחסים לתזת הנקמה חשיבות כלשהי, הרי שיש לה משקל רק ביחס לתיק הקודם משנת 2002 ולא ביחס לתלונה שהובילה לפתיחתו של תיק זה. בעניין זה הפנה בית המשפט לעדותה של גב' רשף שממנה עולה כי כבר מראשית הטיפול של המתלוננת, בשנת 2003, המתלוננת עשתה מאמצים שלא לערב את אמה. כך למשל, כאשר החליטה המתלוננת לפנות למשטרה, היא עשתה זאת שלא בליווי אמה. כן דחתה גב' רשף בעדותה את האפשרות שהאם הסיתה את המתלוננת להגיש תלונה נגד המבקש.

           לאור האמור, הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש במעשים שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו 8 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי למשך 3 שנים, וכן פיצוי של 50,000 ש"ח למתלוננת.

3.        ביום 21.7.08 הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה, אשר הופנה כנגד ההרשעה ולחילופין, כנגד העונש. חלקן הארי של טענות המבקש בערעור היו השגות על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בהן לא מצא בית משפט זה (כבוד השופטים מ' נאור, י' דנציגר ונ' הנדל) כי יש מקום להתערב. בית המשפט נימק ביתר פירוט מדוע מסכים הוא עם קביעת הערכאה הדיונית לפיה יש לדחות את תזת הנקמה של המבקש. בין היתר ציין בית משפט זה כי התלונה שהובילה לפתיחתו של תיק זה הינה תולדה של התהליך הטיפולי אותו עברה וכי המתלוננת התעקשה שלא לערב את אמה הן בטיפול הן בתלונתה למשטרה.

           נוכח דברים אלה, דחה בית המשפט את ערעורו של המבקש ביחס להרשעה. נוסף על כך דחה בית המשפט את הערעור על גזר הדין (ע"פ 6475/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.1.10)). 

הבקשה למשפט חוזר

4.        בבקשה שלפני לעריכת משפט חוזר טוענים באי כוח המבקש כי בידיהם ראיות חדשות המצדיקות היעתרות לבקשה, מכוח העילה המנויה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט.

           על פי הטענה, לאחרונה נודע למבקש מפי שניים ממקורביו, כי באותה עת בה יוחס לו ביצוע מעשים מגונים בבתו, השמיעה באוזנם גרושתו של המבקש כי היא תדאג להכניס את המבקש לבית הכלא. כמו כן נודע למבקש על כתבה עיתונאית מיום 26.3.2010 שפורסמה בגיליון 7 ימים של העיתון "ידיעות אחרונות" בה רואיינה אחת השופטות שישבו בהרכב שהכריע את דינו של המבקש, עם פרישתה מכס השיפוט. לטענת המבקש, במהלך הראיון מתייחסת השופטת לכאורה למקרה של המבקש ומבטאת את לבטיה הקשים בשאלת הרשעתו, לבטים אשר לדידו לא באו לידי ביטוי בהכרעת הדין. לשיטתו של המבקש, ראיות חדשות אלו, לצד מערך הראיות הקודם, יש בהן כדי לשנות את תוצאת המשפט לטובתו.

5.        המשיבה סבורה כי דין הבקשה להידחות משום שאינה מגלה עילה למשפט חוזר. ראשית, נטען כי לא ברור מן התצהירים שצורפו לבקשה זו באיזו שנה או באיזה שלב נאמרו דברי האם, ככל שנאמרו. שנית, גורסת המשיבה כי ההקשר שבו נאמרו לכאורה הדברים הוא בנוגע לחובות כספיים של המבקש כלפי חמו וכן על רקע אי עמידתו של המבקש בתשלום מזונות ילדיו. שלישית, הכתבה העיתונאית שעליה מסתמך המבקש והלבטים שליוו את השופטת עובר להכרעה אינם יכולים לשמש ראיה או עילה למשפט חוזר. בכל מקרה ככל הנראה לא מדובר בתיקו של המבקש. זאת משום שבכתבה דובר על מתלוננת שהייתה בת 20 בעת שהתלוננה במשטרה על מעשים שביצע בה אביה כאשר הייתה בת 6, ואילו במקרה דנן, בתו של המבקש הגישה תלונתה בגיל 18 על מעשים שנעשו לה כאשר הייתה בת 8 או 9.

           המשיבה מוסיפה כי הכרעת בית המשפט המחוזי התבססה על התרשמותו החד משמעית מאמינות גרסת המתלוננת ועל חיזוקים לגרסתה בדמות עדויות העובדת הסוציאלית והפסיכיאטרית. עוד ציינה המשיבה כי המתלוננת התבטאה בעדות סדורה, קוהרנטית ועקבית, שהתאפיינה בהימנעותה של המתלוננת מלהעצים את הדברים עליהם העידה. כמו כן, ציינה המשיבה כי תזת הנקמה של המבקש נבחנה בזהירות בשתי ערכאות ונדחתה מכל וכל. לפיכך, המשיבה סבורה כי אין מדובר בראיות בעלות משקל היכולות לשנות את תוצאת המשפט לטובתו של המבקש.

דיון והכרעה    

6.       עיינתי בבקשה לעריכת משפט חוזר ובתגובת המשיבה והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. מבין ארבע העילות לעריכת משפט חוזר, מושתתת בקשה זו על העילה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט ולפיה קיימות ראיות העשויות לשנות את תוצאת המשפט לטובת הנידון. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי לא די בהצגת ראיות כדי לבסס עילה לעריכת משפט חוזר. על בית המשפט הדן בבקשה לשקול את האמינות הלכאורית של הראיות ואת משקלן ביחס למערכת הראיות שהוצגה בפני הערכאה שדנה במקרה (מ"ח 6/84 מאמא נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 498, 501 (1984); וראו גם: מ"ח 6/84 עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 334, 356 (1997)).

          בענייננו, בחינת הראיות החדשות כשלעצמן, ואף בחינתן ליד מערכת הראיות הקודמת, מביאה למסקנה כי לא ניתן לייחס לראיות החדשות אמינות לכאורית המצדיקה להיעתר לבקשה בעילה זו.

7.       בשני התצהירים שצורפו לבקשה אין התייחסות לתאריך, אפילו לא לתאריך משוער, שבו נאמרו לכאורה דברי גרושתו של המבקש, מהם ניתן להבין כי היא תדאג להכניסו לכלא. לעניין זה חשיבות מכרעת, במובן זה שעיתוי אמירת הדברים קובע למעשה את הפרשנות הראויה שיש ליתן לדברים אלו. אבאר את עמדתי.